בס"ד
עבודתי עוסקת ביהדות תורכיה בין השנים 1880 ועד 1950- הקמת המדינה.
התקופה בה בחרתי מלמדת על שגשוגם של מגורשי ספרד בתורכיה, ואת יהדות תורכיה במלחמות העולם הראשונה והשנייה, נושא שמשך את תשומת ליבי היות ואבותיי הם ממגורשי ספרד.
קיימת ידיעה רווחת כי ראשיתה של יהדות תורכיה היא במגורשי ספרד, אך טעותה ביסודה, כיוון שכאשר הגרו מגורשי ספרד לתורכיה מצאו באיסטנבול קהילה יהודית גדולה. מגורשי ספרד מצטיירים כקהילה היהודית הקדומה ביותר בתורכיה בשל היותם אחת הקהילות היהודיות העתיקות והמשפיעות ביותר באזור הבלקן והמזרח התיכון( שני אזורים שתורכיה מהווה חלק מהם).
בתקופה זו, שלטה האימפריה העותמנית שהיא מדינה תורכית שהתקיימה מהמאה ה-13 ועד תחילת המאה ה- 20. האימפריה העותמנית השתרעה מדרום מזרח אירופה עד לצפון אפריקה וחצי האי ערב, והייתה בין הכוחות הפוליטיים העיקריים בעולם במאות ה-15 – 18.
לאחר גירוש ספרד בשנת 1492 ,הוזמנו מגורשי ספרד ופורטוגל לאימפריה העותמנית, והיו במשך 300 שנה לגורם דומיננטי ומכריע בחיי המסחר, התרבות והרפואה של המדינה. האימפריה העותמנית פתחה שעריה בפני רבבות מגורשי ספרד, שזכו לחופש פולחן(חופש דת) מוחלט. היהודים הוציאו עיתונים כגון "אל גודיו", "אל טיאמפו" ו- " לוורדד", והקימו אגודות כגון "מכבי" בשנת 1895, הפעילה עד היום. היו להם מנהגים משלהם, לבוש מסורתי משלהם
בתחילת המאה ה-20 ,החלה האימפריה העותמנית להיחלש לאחר שהתייאשה משלטונה על איזורים רחוקים רבים.שאר האימפריות הסובבות אותה החלו לנסות לכבוש את שטחיה, ובחמש השנים האחרונות שלפני מלחמת העולם הראשונה התרחשו על האימפריה שלוש מלחמות שונות אשר המשיכו וקרעו ממנה שטחים.לאחר מתחים וסכסוכים כתוצאה ממלחמות כבישת האימפריה העותמנית, פרצה מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914, והסתיימה האופן רשמי עם חתימת הפסקת אש והתפוררות האימפריה העותמנית ב- 1918.
בתום מלחמת העולם הראשונה החלה הציונות בפעילותה בתורכיה בשל מפלותיה של האמפריה העותמנית. היו שהתנגדו לרעיון הציונות בקרב יהדות תורכיה, אך למרות זאת הייתה הגירה גדולה לארגנטינה, מקסיקו, קנדה, ארה"ב – וגם לישראל.
טורקיה החדשה הייתה הרפובליקה התורכית שקמה ובראשה אתאטורק - שהפך ממפקד צבא למנהיג לאומי ולנשיא תורכיה לאחר נפילתה של האימפריה. אתאטורק אישר לפתח פעילות יהודית אך לא ציונית בתורכיה, כך הוקמו בתי ספר, בתי חולים ובתי אבות יהודיים.על היהודים הוטלו מגבלות דתיות כמו למשל איסור על הוראת העברית, והיתר להינשא בטקס דתי רק לאחר עריכת נישואים אזרחיים.החל מאמצע שנות הארבעים בוטלו מקצת המגבלות הללו.
הפעילות הציונית בתורכיה ירדה למחתרת והיו בתורכיה תנועות ציונות חשאיות מלבד אלו שפעלו מחוץ לתורכיה לעזרת אחיהם היהודים.
חוקת הרפובליקה קבעה, כי כל האזרחים הם שווים, ללא הבדל של דת או של גזע, ומאוחר יותר נקבע בחוקה, כי תורכיה היא מדינה חילונית.על כן, מעמדם של האזרחים ברפובליקה נקבע עפ"י דתם והיותם מוסלמים ולא מוסלמים. היהודים הופלו לרעה בגלל אי היותם מוסלמים, ולא בגלל היותם יהודים, ולכן באופן מסורתי לא הייתה בתורכיה אנטישמיות.
במלחמת העולם השנייה, תורכיה כרתה ברית עם גרמניה לניטרליות והצילה את יהודי טורקיה מהשואה שפקדה את יהודי אירופה. ב- 1933 הזמין אתאטורק לתורכיה 600 פרופסורים יהודיים שהיו מאוימים ע"י הנאצים.אך בכל אופן, בשל מעמדם הדתי של היהודים הוטל עליהם לשלם מיסים כבדים למימון הכלכלה התורכית, ואלה שלא יכלו לשלם הוכנסו למחנות עבודה באנטוליה.
בתום מלחמת העולם השנייה התבססו יהודי תורכיה כלכלית והציונות החלה להתפתח ולפרוח."עליית הנוער" – תנועה ציונית שהוקמה בגרמניה במטרה להעלות יהודים צעירים לארץ ישראל ולהכשיר אותם לעבודה חקלאית, החלה לשלוח ולקלוט בארץ קבוצת שלמות של יהודים, ובין 1936 ל – 1945 עלו 700 צעירים.
עם סיום מלחמת השחרור ב-1948, החל גל עליה של משפחות שלמות שהתגייסו לפלמ"ח ולהגנה , ומשם לצה"ל. אחרי מלחמת העולם השנייה, כאשר הבריטים ניסו למנוע הגירת יהודים לארץ ישראל. כ- 100,000 יהודים הורשו על ידי ממשלת טורקיה להגר לישראל. רוב ההגירה לישראל התקיימה בשנים 1940-1950. הגירה זו לא באה מפני יחס רע של השלטונות, אלא מהרצון לחזור למולדת האבות, כפי שהתפללו מאות שנים 3 פעמים ביום לחזור לירושלים.
מניחה אני כי יהודי תורכיה, שלא נפגעו כשאר יהודי העולם מהשואה, ואף לא נפגעו כלל, התקוממו והתאוו לעלות לארץ ישראל על מנת לעזור לאחיהם ולפעול ככל מאודם לקבלת עצמאות וחופש לעם היהודי. ההתעוררות הציונית בטורקיה דווקא לאחר מלחמת העולם השנייה בוודאי התקשרה להקמת מדינת ישראל 3 שנים לאחר מכן.
מניחה אני כי יהודי תורכיה, שלא נפגעו כשאר יהודי העולם מהשואה, ואף לא נפגעו כלל, התקוממו והתאוו לעלות לארץ ישראל על מנת לעזור לאחיהם ולפעול ככל מאודם לקבלת עצמאות וחופש לעם היהודי. ההתעוררות הציונית בטורקיה דווקא לאחר מלחמת העולם השנייה בוודאי התקשרה להקמת מדינת ישראל 3 שנים לאחר מכן.
כיום יהודי תורכיה מונים כ- 26,000 יהודים, רב יהודי הקהילה עלו לארץ ישראל והשאר הגרו למדינות אירופה וצפון אמריקה. הקהילה היהודית בטורקיה וראש הקהילה (חכם באשי) מוכרים על ידי המדינה. הקהילה מפעילה מספר בתי כנסת ומוסדות יהודיים – בתי ספר, 2 בתי חולים, קלוב לצעירים, בית זקנים ועיתון בעברית ובטורקית.בעזרת ה' ובסיוע אחיהם היהודים כאן בארץ הקודש, יהי רצון וימצאו הגולים את יעוד חייהם כאן בארץ ישראל, להמשכיות הפעילות הציונית ועבודת ה' לדורות.
אנס"ו
ארקאדאש - קהילת יוצאי טורקיה בישראל
ארקאדאש היא עמותה שהוקמה מתוך חשיבות נתינת הבמה בדפי ההיסיטוריה לקהילת יוצאי טורקיה שתרמה כה רבות להתיישבות בימיה הראשונים של המדינה. מקים העמותה הוא אייל פרץ.
ארקאדאש - קהילת יוצאי טורקיה בישראל
ארקאדאש היא עמותה שהוקמה מתוך חשיבות נתינת הבמה בדפי ההיסיטוריה לקהילת יוצאי טורקיה שתרמה כה רבות להתיישבות בימיה הראשונים של המדינה. מקים העמותה הוא אייל פרץ.
סיפור חייו של אלברט אלבגלי:
אלבגלי אלברט נולד באיזמיר שבטורקיה לפני כ- 70 שנה.
בגיל 18 אלברט שהיה ציוני, וחבר בתנועה הציונית הרוויזיוניסטית בית"ר, רצה לעלות לארץ ישראל מתוך הרגשת חובה ציונית.
בשנת 1948, כאשר הכריזו על הקמת מדינת ישראל, החליט אלברט אלבגלי יחד עם חברים מהתנועה, לברוח מטורקיה ולעלות לארץ ישראל. הם עלו על ספינת דייגים, הפחד מפני השלטון הטורקי היה חזק מאוד, לכן התחבאו בתוך חביות מלאות דגי סרדינים, והפליגו שבוע ימים בים סוער לארץ ישראל, לאחר מסע קשה
הצליחה רק ספינתו של אלברט אלבגלי להגיע לארץ ישראל.
בהגיעו לארץ ישראל התגייס אלברט לצבא, לאחר סיום שירותו הצבאי הביא את הוריו ארצה.
אלברט אלבגלי התחתן ונולדו לו 2 בנים, הוא עבד בדואר ישראל, וכיום הוא בגמלאות, ואוהב לבלות בטורקיה.
בגיל 18 אלברט שהיה ציוני, וחבר בתנועה הציונית הרוויזיוניסטית בית"ר, רצה לעלות לארץ ישראל מתוך הרגשת חובה ציונית.
בשנת 1948, כאשר הכריזו על הקמת מדינת ישראל, החליט אלברט אלבגלי יחד עם חברים מהתנועה, לברוח מטורקיה ולעלות לארץ ישראל. הם עלו על ספינת דייגים, הפחד מפני השלטון הטורקי היה חזק מאוד, לכן התחבאו בתוך חביות מלאות דגי סרדינים, והפליגו שבוע ימים בים סוער לארץ ישראל, לאחר מסע קשה
הצליחה רק ספינתו של אלברט אלבגלי להגיע לארץ ישראל.
בהגיעו לארץ ישראל התגייס אלברט לצבא, לאחר סיום שירותו הצבאי הביא את הוריו ארצה.
אלברט אלבגלי התחתן ונולדו לו 2 בנים, הוא עבד בדואר ישראל, וכיום הוא בגמלאות, ואוהב לבלות בטורקיה.
סיפורו של דוד סניור:
נולד באיזמיר בשנת 1938, למד בבית ספר תלמוד תורה, המנהל היה יהודי בשם מוסיו בוטון.
בכל יום בבוקר היו התלמידים מתאספים בחצר בית הספר, שרים את ההמנון הטורקי ומניפים את הדגל הטורקי. כל התלמידים לבשו אותה תלבושת, חולצה שחורה וצווארון לבן. בבית הספר הייתה משמעת חזקה, מי שהפריע קיבל מכות עם סרגל על הידיים, ואם הילד היה רחוק, המורה הטורקית הייתה זורקת עליו את הסרגל.
בזמן הפנוי היו משחקים בכדורגל מסמרטוטים, כי לא היה כסף לקנות כדור אמיתי.
בשכונה היו בתים של שני קומות ובכל חדר גרה משפחה, לא היה פריג'ידר, לכן היו שמים את האוכל בתוך רשת תלויה באמצע התקרה. מים היו שואבים (עם הטרומבה) מהבאר, המים היו קרים מאוד.
בימי הקיץ החמים כל השכנים היו מוציאים את המזרונים לחצר, שמים אותם על מחצלות וישנו בחוץ כי בחדרים היה חם. את הפירות היו מקררים במים הקרים מהבאר ואוכלים כל השכנים ביחד בערב בחצר.
בחופש השנתי של אבא בתקופת הקיץ, לקח אבא את כל המשפחה (ללידג'ה) למעיינות של מים טרמינליים, על מנת להגיע לשם היו שוכרים סוס עם עגלה, שמים את המזרונים ואת הציוד ושוהים שם כשבועיים. את האוכל היו קונים במקום באופן עצמאי, היו חולבים את הפרות, לוקחים ביצים מהלול, ואת התאנים היו קוטפים ישר מהעץ.
לארץ הגיעו בשנת 1949 באנייה רעועה בשם "לבנט", בלב ים הודיעו להם שאי אפשר להיכנס לישראל והוחלט להחזיר את האנייה לאיסטנבול. הסוכנות פיזרה את כל הנוסעים בבתים של יהודים באיסטנבול. למזל משפחת סניור האבא הצליח למצוא עבודה בעזרת הבוס שלו באיזמיר, שהייה לו סניף גם באיסטנבול. אנשים שלא הצליחו למצוא עבודה קיבלו במועדון אוכל ושתייה שסופקו על ידי הסוכנות היהודית. הם שהו באיסטנבול במשך 3 חודשים, ולאחר מכן הפליגו ארצה.
בכל יום בבוקר היו התלמידים מתאספים בחצר בית הספר, שרים את ההמנון הטורקי ומניפים את הדגל הטורקי. כל התלמידים לבשו אותה תלבושת, חולצה שחורה וצווארון לבן. בבית הספר הייתה משמעת חזקה, מי שהפריע קיבל מכות עם סרגל על הידיים, ואם הילד היה רחוק, המורה הטורקית הייתה זורקת עליו את הסרגל.
בזמן הפנוי היו משחקים בכדורגל מסמרטוטים, כי לא היה כסף לקנות כדור אמיתי.
בשכונה היו בתים של שני קומות ובכל חדר גרה משפחה, לא היה פריג'ידר, לכן היו שמים את האוכל בתוך רשת תלויה באמצע התקרה. מים היו שואבים (עם הטרומבה) מהבאר, המים היו קרים מאוד.
בימי הקיץ החמים כל השכנים היו מוציאים את המזרונים לחצר, שמים אותם על מחצלות וישנו בחוץ כי בחדרים היה חם. את הפירות היו מקררים במים הקרים מהבאר ואוכלים כל השכנים ביחד בערב בחצר.
בחופש השנתי של אבא בתקופת הקיץ, לקח אבא את כל המשפחה (ללידג'ה) למעיינות של מים טרמינליים, על מנת להגיע לשם היו שוכרים סוס עם עגלה, שמים את המזרונים ואת הציוד ושוהים שם כשבועיים. את האוכל היו קונים במקום באופן עצמאי, היו חולבים את הפרות, לוקחים ביצים מהלול, ואת התאנים היו קוטפים ישר מהעץ.
לארץ הגיעו בשנת 1949 באנייה רעועה בשם "לבנט", בלב ים הודיעו להם שאי אפשר להיכנס לישראל והוחלט להחזיר את האנייה לאיסטנבול. הסוכנות פיזרה את כל הנוסעים בבתים של יהודים באיסטנבול. למזל משפחת סניור האבא הצליח למצוא עבודה בעזרת הבוס שלו באיזמיר, שהייה לו סניף גם באיסטנבול. אנשים שלא הצליחו למצוא עבודה קיבלו במועדון אוכל ושתייה שסופקו על ידי הסוכנות היהודית. הם שהו באיסטנבול במשך 3 חודשים, ולאחר מכן הפליגו ארצה.
סיפורה האישי של שרה חכים (סרדינס(
נולדתי בקאראטש שבאיזמיר, למשפחת סוחרים עשירה. למדתי בבית הספר היהודי "בני ברית". היה לנו קוטג' ליד הים. החיים בבית התנהלו לפי הנחיותיו של אבא, שהיה ראש המשפחה המורחבת. באזור שגרנו בו גרו רק יהודים, על ידינו גר הרב חרבי בכר מלמד, שהיה הרב של בית הכנסת "בית ישראל".
לאחר שמדינת ישראל קיבלה את עצמאותה, באו נציגים מהסוכנות היהודית, כדי להסביר לנוער היהודי את הקורה במדינת ישראל, ואת החשיבות של העלייה לארץ. כל הצעירים התלהבו מאוד, המדריכים לימדו אותנו עברית ועשו לנו ערבי גיבוש. את המסיבות היו עושים בבית שלי שהיה גדול ונוח למסיבות. רוב הצעירים שהיו בקבוצה שלי עלו ארצה, מתוך מניעים ציוניים ומתוך רצון לבנות את הארץ. רוב החברים התיישבו בקיבוץ הגושרים. אני לא הלכתי איתם, כי הכרתי בחור שלבסוף התחתנתי איתו. בעלי שמואל חכים ז"ל עלה ארצה בשנת 1943 לקיבוץ רמת הכובש. הוא היה בפלמ"ח ונלחם בליל הגשרים, בלטרון , לוד, רמלה, כיבוש אילת ועד מלחמת לבנון.
בהתחלה גרנו ביהוד, היות ולא מצאנו פרנסה, החלטנו לעבור למושב גבע כרמל. שם עסקנו בחקלאות, ובעלי עבד גם במועצה האזורית חוף הכרמל.
במשך תקופה זו נולדו לי שלוש בנות, הגדולה התגייסה לצנחנים בשנת 1970 ונפטרה ממחלה בגיל 18.
אני רוצה בזאת לפנות לצעירים היהודיים החיים בטורקיה ולהאיר את תשומת ליבם כי העושר אינו מספיק וכי האנטישמיות אורבת בכל פני, והכי טוב לחיות במדינת ישראל, שהיא המולדת של העם היהודי. סיפורה האישי של שרה חכים (סרדינס)
נולדתי בקאראטש שבאיזמיר, למשפחת סוחרים עשירה. למדתי בבית הספר היהודי "בני ברית". היה לנו קוטג' ליד הים. החיים בבית התנהלו לפי הנחיותיו של אבא, שהיה ראש המשפחה המורחבת. באזור שגרנו בו גרו רק יהודים, על ידינו גר הרב חרבי בכר מלמד, שהיה הרב של בית הכנסת "בית ישראל".
לאחר שמדינת ישראל קיבלה את עצמאותה, באו נציגים מהסוכנות היהודית, כדי להסביר לנוער היהודי את הקורה במדינת ישראל, ואת החשיבות של העלייה לארץ. כל הצעירים התלהבו מאוד, המדריכים לימדו אותנו עברית ועשו לנו ערבי גיבוש. את המסיבות היו עושים בבית שלי שהיה גדול ונוח למסיבות. רוב הצעירים שהיו בקבוצה שלי עלו ארצה, מתוך מניעים ציוניים ומתוך רצון לבנות את הארץ. רוב החברים התיישבו בקיבוץ הגושרים. אני לא הלכתי איתם, כי הכרתי בחור שלבסוף התחתנתי איתו. בעלי שמואל חכים ז"ל עלה ארצה בשנת 1943 לקיבוץ רמת הכובש. הוא היה בפלמ"ח ונלחם בליל הגשרים, בלטרון , לוד, רמלה, כיבוש אילת ועד מלחמת לבנון.
בהתחלה גרנו ביהוד, היות ולא מצאנו פרנסה, החלטנו לעבור למושב גבע כרמל. שם עסקנו בחקלאות, ובעלי עבד גם במועצה האזורית חוף הכרמל.
במשך תקופה זו נולדו לי שלוש בנות, הגדולה התגייסה לצנחנים בשנת 1970 ונפטרה ממחלה בגיל 18.
אני רוצה בזאת לפנות לצעירים היהודיים החיים בטורקיה ולהאיר את תשומת ליבם כי העושר אינו מספיק וכי האנטישמיות אורבת בכל פני, והכי טוב לחיות במדינת ישראל, שהיא המולדת של העם היהודי.
נולדתי בקאראטש שבאיזמיר, למשפחת סוחרים עשירה. למדתי בבית הספר היהודי "בני ברית". היה לנו קוטג' ליד הים. החיים בבית התנהלו לפי הנחיותיו של אבא, שהיה ראש המשפחה המורחבת. באזור שגרנו בו גרו רק יהודים, על ידינו גר הרב חרבי בכר מלמד, שהיה הרב של בית הכנסת "בית ישראל".
לאחר שמדינת ישראל קיבלה את עצמאותה, באו נציגים מהסוכנות היהודית, כדי להסביר לנוער היהודי את הקורה במדינת ישראל, ואת החשיבות של העלייה לארץ. כל הצעירים התלהבו מאוד, המדריכים לימדו אותנו עברית ועשו לנו ערבי גיבוש. את המסיבות היו עושים בבית שלי שהיה גדול ונוח למסיבות. רוב הצעירים שהיו בקבוצה שלי עלו ארצה, מתוך מניעים ציוניים ומתוך רצון לבנות את הארץ. רוב החברים התיישבו בקיבוץ הגושרים. אני לא הלכתי איתם, כי הכרתי בחור שלבסוף התחתנתי איתו. בעלי שמואל חכים ז"ל עלה ארצה בשנת 1943 לקיבוץ רמת הכובש. הוא היה בפלמ"ח ונלחם בליל הגשרים, בלטרון , לוד, רמלה, כיבוש אילת ועד מלחמת לבנון.
בהתחלה גרנו ביהוד, היות ולא מצאנו פרנסה, החלטנו לעבור למושב גבע כרמל. שם עסקנו בחקלאות, ובעלי עבד גם במועצה האזורית חוף הכרמל.
במשך תקופה זו נולדו לי שלוש בנות, הגדולה התגייסה לצנחנים בשנת 1970 ונפטרה ממחלה בגיל 18.
אני רוצה בזאת לפנות לצעירים היהודיים החיים בטורקיה ולהאיר את תשומת ליבם כי העושר אינו מספיק וכי האנטישמיות אורבת בכל פני, והכי טוב לחיות במדינת ישראל, שהיא המולדת של העם היהודי. סיפורה האישי של שרה חכים (סרדינס)
נולדתי בקאראטש שבאיזמיר, למשפחת סוחרים עשירה. למדתי בבית הספר היהודי "בני ברית". היה לנו קוטג' ליד הים. החיים בבית התנהלו לפי הנחיותיו של אבא, שהיה ראש המשפחה המורחבת. באזור שגרנו בו גרו רק יהודים, על ידינו גר הרב חרבי בכר מלמד, שהיה הרב של בית הכנסת "בית ישראל".
לאחר שמדינת ישראל קיבלה את עצמאותה, באו נציגים מהסוכנות היהודית, כדי להסביר לנוער היהודי את הקורה במדינת ישראל, ואת החשיבות של העלייה לארץ. כל הצעירים התלהבו מאוד, המדריכים לימדו אותנו עברית ועשו לנו ערבי גיבוש. את המסיבות היו עושים בבית שלי שהיה גדול ונוח למסיבות. רוב הצעירים שהיו בקבוצה שלי עלו ארצה, מתוך מניעים ציוניים ומתוך רצון לבנות את הארץ. רוב החברים התיישבו בקיבוץ הגושרים. אני לא הלכתי איתם, כי הכרתי בחור שלבסוף התחתנתי איתו. בעלי שמואל חכים ז"ל עלה ארצה בשנת 1943 לקיבוץ רמת הכובש. הוא היה בפלמ"ח ונלחם בליל הגשרים, בלטרון , לוד, רמלה, כיבוש אילת ועד מלחמת לבנון.
בהתחלה גרנו ביהוד, היות ולא מצאנו פרנסה, החלטנו לעבור למושב גבע כרמל. שם עסקנו בחקלאות, ובעלי עבד גם במועצה האזורית חוף הכרמל.
במשך תקופה זו נולדו לי שלוש בנות, הגדולה התגייסה לצנחנים בשנת 1970 ונפטרה ממחלה בגיל 18.
אני רוצה בזאת לפנות לצעירים היהודיים החיים בטורקיה ולהאיר את תשומת ליבם כי העושר אינו מספיק וכי האנטישמיות אורבת בכל פני, והכי טוב לחיות במדינת ישראל, שהיא המולדת של העם היהודי.
